Please note: an electronic translation of this article in to Hebrew can be found below the English version.

The Times of Israel says, in the article below that today would have been the 50^th birthday of the writer and journalist Daniel Pearl of the Wall Street Journal. Mr Pearl was cruelly butchered in 2002 by Jihadists in the failing state of Pakistan.

In an echo of the story of the great Rabbi Akiva, who was martyred by the Romans on the eve of Yom Kippur, Daniel Pearl’s last words were a declaration of his faith, a statement that he was a Jew. He didn’t deny who he was to try to save his life, he accepted who he was even at the point of death. Whilst being held captive he knew he was going to die , and die in the horrible Islamic manner of decapitation by knife, but refused the sedatives that the Muslim terrorists were trying to force on him, and which would make it easier for them to kill him.

Daniel Pearl was lured to his death by the prospect of an interview with one of those Islamic terrorists who inspired the British shoe bomber Richard Reid. He was held by the terrorists who tried to use him as a bargaining chip for the release of violent Islamic psychopaths being held in Guantanamo Bay and when the American government refused, quite rightly, to release said Islamic psychos, Mr Pearl was brutally murdered. Even now, with the world having seen the gruesome video of Mr Pearl’s beheading, much of the mainstream media is in denial about the links between the encouragement of violence present in the Koran and his death. If the death of Mr Pearl is to have any meaning, then we should honour his memory by being more honest about the death cult that killed him.

Let us remember Daniel Pearl, zichro livracha (זיכרו לברכה) which means ‘May his memory be a blessing’ Let us work for peace where we can, but also avenge the deaths of those who have suffered under Islam. Such revenge should not be by killing, but by exposing the killers of Islam and rooting them out of our society and the civlised world. Daniel Pearl was one of those journalists who was seeking out the truth of the situation. A fitting way of remembering him would be to tell the truth about Islam.

From the Times of Israel. By  HEIDI KINGSTONE

On being a Jewish Journalist

“Until the terrible death of The Wall Street Journal’s correspondent Daniel Pearl, kidnapped by Pakistani militants in Karachi and murdered by Al-Qaeda in Pakistan on February 1, 2002, the consequences of being a Jewish journalist in a hostile land never occurred to me. There was a story to tell, and that was that.

I had reported from the Palestinian territories, and from several countries in Africa. The very notion that I couldn’t do something because I was Jewish never crossed my mind. Why would it?

I was on my way to Iraq for the first time (to report for The Jerusalem Report) when I heard the news of Pearl’s death. The TV was on in my hotel room; I had just arrived and I was unpacking. When the anchor confirmed the story, I let out a gasp of absolute horror.

Before Pearl’s grisly execution, his last words were, “I am a Jew.” I am not sure that would have been my chosen phrase. My Canadian background is steeped in assimilation. I am the bacon-eating, secular, nonbelieving Christmas-tree type.

Nothing would have stopped me from going to Baghdad in June 2003. Not even the murder of Daniel Pearl. I traveled from Jerusalem via the King Hussein Bridge to Amman and then embarked on that insane 13-hour drive through the desert to the newly liberated Iraqi capital. Saddam Hussein was still alive.

Even the 50-degree heat didn’t deter me. The invasion had taken place in March and the statue of Saddam Hussein in Baghdad’s Firdos Square fell on April 9. The Butcher of Baghdad himself was captured eight months later in December.

At that time Ahmed Chalabi’s Pentagon-backed Iraqi National Congress, then the main opposition party, was fighting for power. I knew the INC well and had charted its fortunes from its London exile. It was time to write the next chapter.

It was a crazy period. The borders were open, everything was chaotic, cellphones didn’t exist, satellite phones had spotty coverage and they were heavy, expensive and unreliable. The Internet was virtually nonexistent. No one knew what the future held.

In Baghdad, I stayed for a while with one of the INC’s key players in his newly acquired home in the ritzy neighborhood of Mansour. He had planted roses around the edge of the large garden, the meeting place for long-lost relatives and others jockeying for favors from these new power-brokers.

One day, a crowd sat round in a circle in the shadow of tall palms, drinking whisky and heavily sugared tea, chatting in Arabic, which I didn’t understand.

Then I heard my friend utter the word “Yahud.” Everything went silent. It was as though a bomb had gone off. And I realized that everyone had turned to look at me. I sat bolt upright. “Are you crazy?” I blurted out to my friend. I felt like a spy whose cover had suddenly, shockingly, been blown.

“Don’t worry,” he replied casually. “Nobody minds.”

I minded, for several reasons. The first was safety; how could that not be a concern in the aftermath of Pearl’s killing? The second was that it might make my job more difficult. If Iraqis, conditioned by the Saddam regime to decades of anti-Semitism, knew I was a Jew, would they relate to me differently, mistrust my motives, misinterpret my questions? Being Jewish may not have been central to my identity, but I knew it might matter a great deal to them. And the third was that it was my information to disclose or not.

The conversation that day, though, meandered fairly easily along. There was some mention of Iraq’s former thriving Jewish community, and then that same old chestnut: we were all people of the book, and the issue was with Israel, not Jews.

In that period, indeed, the Iraqis generally saved their bile for the local Palestinians, who had received favorable treatment under the Saddam regime and who were now greatly resented. I had done a story on how some had been thrown out of their homes by landlords who reclaimed their property and as a result had ended up huddled in tented refugee camps.

Later that same week, my driver and I gave a lift to a young woman who was looking for transport, a total stranger, in tumultuous Baghdad. Before she had even closed the car door, she launched into a tirade about Israel and America. They were behind all that ailed Iraq.

I didn’t mention to many people that I was on assignment for an Israeli publication, although my translator, Sam, knew. He would later tell me he had a secret desire to visit the Holy Land and hear Hebrew being spoken. This new Iraq gave him, a man in his twenties, a new lease of life. For the first time, he said, he could talk freely. It didn’t last long.

Sam and Raad, my driver, navigated through the streets they had known since childhood. Checkpoints had recently sprung up around the city and arriving at one that wasn’t legitimate was a source of worry. On one occasion, Sam had just put a media badge on the dashboard moments before we drove straight into a group of menacing-looking men. Everyone had weapons. Raad and Sam negotiated our way out. I remember Sam laughing at how white I had turned. I think he was scared too.

Months later, Raad was driving to work with his younger brother when he was stopped at a similar checkpoint. They shot him dead at point-blank range. Sam subsequently left Iraq.

During my time in Iraq, I talked to young women about love, interviewed politicians about the future, and dined with murky individuals who ran private prisons and sleazy foreigners who made millions selling embargoed Iraqi oil. I had a first, glorious taste of Iraqi pomegranate juice at a juice bar that Uday, Saddam’s son, used to frequent. I found myself crouched down in the hallway of an INC office block in Baghdad for 30 minutes, hiding from a gunfight that had erupted out of nowhere.

When the curfew started at 11 p.m., the streets would suddenly empty. One night, Sam and I had overstayed that hour during an interview with a handsome, cigar-smoking, diamond-ringed sheikh. When I had first taken out my tape recorder, and started to ask questions, the sheikh had urged me to “slow down. This is not how we do it in Iraq. Let’s chat first.” And so we did, talking and drinking small cups of coffee in his newly constructed reed structure, typical of the Marsh Arabs. Finally, the interview began. But later, after dark, a large explosion nearby caused me to almost jump out of my skin. The sheikh found this highly amusing. Nobody else had batted an eyelid. “Don’t worry,” he reassured me, “it’s all fine.” The interview continued.

My experiences on that trip whetted my appetite. In the coming years, I would report from Iraq — going back to Baghdad that November, and to Basra in January — Afghanistan and Pakistan, for newspapers in Britain, South Africa and Canada.

And in 2007 I made the decision to live in Afghanistan for a while. Kabul offered a source of great stories at a historic time. The country was fascinating and bewitching. And there was a uniquely interesting expatriate community, comprising dozens of different nationalities and religions. I was not the only member of the Tribe, and while there was hardly a secret cabal in Kabul, there were also only a handful of us.

I shared a house for several months with an American woman without initially realizing that she was not only Jewish but also quite observant. On a car journey to the Panjshir Valley, not far from the capital and home of the Afghan hero Ahmad Shah Masoud, she mentioned Passover. Hesitantly, I asked if she was Jewish, to which she said yes. I told her I was, too. She was traditional enough to have brought matzah to Kabul. What the Afghans would have made of that, I have no idea.

More recently, I made a trip to Islamabad, which compelled me to think much more about Daniel Pearl, and the possible consequences of being Jewish, a fact that would be immediately interpreted as making me a Mossad spy. I’d had reservations about traveling to Pakistan, but ultimately not enough to stop me from going.

I found Islamabad charming. A planned city built in the 1960s to replace Karachi as the capital, it has wide leafy streets with large houses and paved roads, is spotlessly clean and is so affluent it has no public transport.

I ate at the few upscale restaurants and coffee bars that had recently opened, as well as in people’s homes. I met possible future presidents and prime ministers, and an elite slice of society as unlike fundamentalist Pakistan as can be imagined. The people were warm and generous, but the complex politics of Pakistan has resulted in a virtually ungovernable country, now arguably the most dangerous on the planet.

Militancy and extremist Islam are the stock-in-trade. The powerful and pervasive ISI intelligence agency knows everything (although they seemed to have missed the fact that Osama bin Laden had taken up residence).

For his last story, Pearl was researching Pakistani militants. He wanted to report from difficult places with tolerance and respect, understanding, and objectivity. An experienced journalist, with the benefit of a large organization behind him, Pearl was doubtless taking calculated risks, not reckless ones. But risks remain, as we know. The foreign editor of an international publication, who went to Baghdad shortly after me, once told me, “When your number’s up, it’s up.” Not long ago he was killed in a car accident in the States.

Pearl’s penultimate words were, “my father is Jewish and my mother is Jewish.” Just like my parents. Prior to his death, I’d barely given that simple fact a thought. After his death, on my charmed visits across high-risk borders, it was always on my mind.”

A fabulous article and one that should be read much more widely than only by those of us who have an interest in the conflict between Islam and everybody else.

Original story from the Times of Israel.

http://www.timesofisrael.com/on-being-a-jewish-journalist-in-hostile-lands/

Front Page magazine’s comment on how the media and others have not learned lessons from the Daniel Pearl murder

http://frontpagemag.com/2012/bruce-thornton/the-unlearned-lessons-of-daniel-pearl%E2%80%99s-murder/

 

Below is the electronic Hebrew translation of the above article.  I apologise in advance to any Ivrit speakers for any textual errors.

לזכרו של , עיתונאי דניאל פרלוקורבן של טרור האיסלמי .

שים לב : ניתן למצואתרגום אלקטרוני של מאמר זהבעברית מתחתלגרסה אנגלית .

להלן זו מימי ישראל אומר , היום היהיום הולדת ה -50 שלהסופר והעיתונאי דניאל פרל שלהוול סטריט ז‘ורנל. מר פרל היה באכזריות נטבח בשנת 2002 על ידי אנשי ג‘יהאדבמדינה הכושלת של פקיסטן.

בהדלסיפורו שלרבי עקיבא הגדול, שמת מות קדושים על ידי הרומאים בערב או ביום כיפור , מילותיו האחרונות היוהכרזה על אמונתו,הצהרה כי הוא היה יהודי . הוא לא הכחיששהוא היה כדי לנסות להציל את חייו , הוא קיבל את מי שהוא היה . בעוד להיות מוחזק בשבי , הוא ידע שהוא הולך למות, ונפטר באופן האיסלמי הנורא של עריפת ראש על ידי סכין, אך סרבבתרופות הרגעה שהטרוריסטים המוסלמים ניסו לכפות עליו,ושיעשה את זה יותר קל להם להרוג אותו .

דניאל פרל פיתה אל מותו מהאפשרות שלראיון עם אחד מאותם טרוריסטים איסלמייםשהשראההבריטית ריצ‘רד ריד נעל המחבל . הוא הוחזק על ידי המחבלים שניסו להשתמש בוכקלף מיקוח לשחרורו של פסיכופטים איסלמיים אלימים מוחזקיםבמפרץ גואנטנמו וכאשרהממשל האמריקאי סרב , ובצדק , כדי לשחרר אמר פסיכים איסלמיים , מר פרל נרצח באכזריות . אפילו עכשיו, עם העולם לאחר שראה את הסרטון המבעית של עריפת ראשו של מר פרל הרבה מהזרם המרכזי של התקשורת הואבהכחשה לגבי הקשרים ביןעידוד אלימות נוכחי בקוראן ובמותו. אםמותו של מר פרל הוא להיות משמעות כלשהי אז אנחנו צריכים לכבד את זכרו על ידי להיות יותר כנים לגביפולחן המוותשהרג אותו.

הבה תזכרו דניאל פרל , zichro לברכה ( זיכרו לברכה ) שפירושו ” הזיכרון שלו עשוי להיות ברכה ” תן לנו לעבוד למען שלום שבו אנחנו יכולים, ולנקום את מותם שלוואחרים שסבלו תחת שלטון האיסלאם .

מימי ישראל. על ידי יידי Kingstone

“עדשהמוות הנורא שלוול סטריט ז‘ורנל כתב דניאל פרל , שנחטף על ידי חמושים פקיסטני בקראצ‘יונרצח על ידי אל קאעידה בפקיסטן ב -1 בפברואר , 2002, את ההשלכות של להיות עיתונאי יהודיבארץ עוינת מעולם לא עלו בדעתי . היהסיפור לספר , וזה היה כך.

שדיווחתימהשטחים הפלסטיניות ,וכמהממדינות באפריקה . עצם הרעיון שאני לא יכול לעשות משהו בגלל שאני יהודי לא עלה על דעתי . למה זה היה?

אני הייתי בדרכי לעיראק בפעם הראשונה ( כדי לדווחלדו“ח ירושלים) כששמעתי את החדשות על מותו של פרל. טלוויזיה הייתהבחדר המלון שלי , רק הגעתי והייתי לפרוק את המזוודות. כאשרהעוגן אישר את הסיפור , פלטתיאנחה של אימה מוחלטת.

לפני הביצוע הזוועתי של פרל , מילותיו האחרונות היו , ” אני יהודי . ” אני לא בטוחשהיה הביטוי שבחרתי . הרקע הקנדי שלי הוא שקועבהתבוללות. אניאכילת בשר חזיר, חילוני , nonbelieving סוג חג המולד .

שום דבר לא היה עוצר אותי מללכת לבגדד בחודש יוני 2003. אפילו לא ברצח של דניאל פרל . אני נסעתי מירושלים דרךגשר מלך חוסיין לעמאן ולאחר מכן יצאנושהכונן 13 שעות ביממה מטורפת במדברלבירה העיראקית חדש ששוחררה . סדאם חוסיין עדיין היה בחיים .

אפילוהחום 50 המעלות לא הרתיע אותי. הפלישה התרחשה בחודשי מרץ ואת פסלו של סדאם חוסייןבבגדאד Firdos כיכר נפל ב -9 באפריל . הקצב מבגדד עצמו נתפס שמונה חודשים מאוחר יותר , בדצמבר .

באותו הזמן הפנטגון מגובות הקונגרס הלאומי העירקי של אחמד צ‘לבי , ולאחר מכןמפלגת האופוזיציה הראשית, שנלחמת על שלטון. ידעתיINC היטבושהתוויתי את הונהמגלותהבלונדון . הגיע זמן לכתוב את הפרק הבא.

זו הייתה תקופה מטורפת. הגבולות היו פתוחים , הכל היה כאוטי, טלפונים סלולריים לא היו קיימים, טלפונים לווינים היו כיסוי אחידוהם היו כבדים, יקרים ולא אמינים. האינטרנט היה כמעט אפסי. אף אחד לא ידע מה החזיק את העתיד.

בבגדד , נשארתי לזמן מה עם אחד משחקני המפתח של Inc בבית חדש שרכש בשכונה היוקרתית של מנסור . הוא שתל ורדים מסביב לקצה שלהגינה הגדולה ,מקום המפגש לקרובי משפחה אבודומפולפלים אחרים טובים מ– ברוקרי הכח חדשים אלה.

יום אחד,קהל ישב במעגל בצל דקלים גבוהים , שתה ויסקי ותה הרבה סוכר, מפטפט בשפה ערבית , שלא הבינה .

ואז שמעתי את חבר שלי גמור במילה ” יהוד “. הכל השתתק. זה היה כאילו פצצה הסתלקה . והבנתי שכולם פנו להביט בי . ישבתי זקופה . “אתה משוגע ? ” פלטתילחבר שלי. הרגשתי כמו מרגל כריכתו הייתה לפתע נשנק ופוצץ .

“אל תדאג “, הוא ענה כבדרך אגב . ” מוחות אף אחד. “

הפריע לי , מכמה סיבות. הראשון היה בטיחות , איך אפשרשלא יהיהחשש בעקבות חיסולו של פרל ? השני היה שזה יכול לעשות את העבודה שלייותר קשה. אם עיראקים , מותנה על ידימשטר סדאם לעשרות שנים של אנטישמיות, ידעו שאני יהודי , הייתי שהם מתייחסים אליי בצורה שונה , חוסר אמון המניעים שלי , לפרש לא נכון על השאלות שלי ? להיות יהודי אולי לא היה מרכזי בזהות שלי , אבל ידעתי שזה עלול משנההרבה אליהם. והשלישי היה שזה היה המידע שלי כדי לחשוף או לא.

השיחה באותו היום, אם כי, התפתל בקלות יחסית יחד. היה איזה אזכור לקהילה היהודי המשגשגת לשעבר של עיראק, ולאחר מכן באותו סיפור ישן : כולנו היינו אנשי הספר ,וכן, הבעיה הייתה עם ישראל אינה יהודי.

באותה תקופה, ואכן,בדרך כלל העיראקים הצילו המרה שלהם לפלסטינים המקומי , שקיבלו יחס מועדף תחת משטר סדאםושעכשיו היו מאוד התרעמו . עשיתיסיפור על איך כמה שנזרק מבתיהם על ידי בעלי קרקעותשבקשו להחזיר את רכושם וכתוצאה מכך הסתיימו הצטופפובמחנות פליטים אוהלים.

מאוחר יותר באותו שבוע, הנהג שלי ואני נתנו טרמפלאישה צעירה שמחפש תחבורה, אדם זר לחלוטין , בבגדד הסוערת . עוד לפני שסגר את דלת המכונית , היא פצחה בנאום על ישראל ואמריקה. הם היו מאחורי כל מה שמציק עיראק .

אני לא הזכרתי לאנשים רבים שהייתי במשימהלפרסום ישראלי , אם כי המתרגם שלי , סם, ידע . מאוחר יותר הוא היה אומר לי שיש לוסוד רצון לבקר בארץ הקודש ולשמוע עברית שמדבר . זה נתן לו את עיראק החדשה , גבר בשנתי העשרים לחייו,לחיים חדש . בפעם הראשונה , הוא אמר, שהוא יכול לדבר בחופשיות. זה לא יימשך זמן רב.

סםוראאד, הנהג שלי , לנווט ברחובות שהם הכירו מאז ילדותו. מחסומיםשצצו לאחרונה ברחבי העיר , והגיעו לאחדשלא היה לגיטימי היה מקור לדאגה . בהזדמנות אחת , סם פשוט שם אתתג תקשורת על לוח המחוונים רגעים לפני שנסענו ישר לתוך קבוצה של גברים בעלי מראה מאיים. לכולם היה נשק . ראאדוהמשא ומתן סם את דרכנו החוצה . אני זוכר את סם צוחק על איך לבןשהסתובבתי. אני חושב שהוא היה מבוהל מדי.

חודשים לאחר מכן, ראאד נהג לעבוד עם אחיו הצעיר בעת שנעצר במחסום דומה. הם ירו בו למות מטווח אפס. סם לאחר מכן עזב את עיראק .

במהלך הזמן שלי בעיראק , דיברתי עם נשים צעירות על אהבה, ראיינתי פוליטיקאים לגבי העתיד ,וסעדתי עם אנשים עכורים שניהלו בתי כלא פרטיים וזרים מפוקפקים שעשו למכור מיליון אמברגו נפט עירקי . היה ליטעימה ראשונה , מפוארת של מיץ רימונים עירקיבבר מיצים כי עודאי , בנו של סדאם , נהג לפקוד . מצאתי את עצמי כרע על רצפה במסדרון שלבניין משרדי INC בבגדד במשך 30 דקות , מתחבאמיריות שפרצו משום מקום.

כאשרהעוצר החל בשעה 11 בלילה, ברחובות הייתם פתאום ריקים. לילה אחד , סם ואני overstayed אותה שעה בראיון עם, מעשן סיגרים נאה, שייח יהלומים טבעות . כשלקחתי את הרשמקול ראשון שלי,והתחלתי לשאול שאלות ,השייח דחק בי ” להאט. זה לא איך אנחנו עושים את זה בעיראק. בואו לשוחח ראשון. ” וכך עשינו , מדבר ושותים כוסות קטנות של קפה בו שזה עתה נבנה מבנה ריד, אופיינילערבי מארש. לבסוף,הראיון התחיל . אבל מאוחר יותר, לאחר רדת חשכה ,בקרבת מקום פיצוץ גדול גרם לי כמעט לקפוץ מהעור שלי. השייח מצא משעשע הזה מאוד. אף אחד אחר לא הניד עפעף . “אל תדאג “, הוא הרגיע אותי , ” הכול בסדר . “הראיון המשיך .

החוויות שלי בטיולשהגבירו את התיאבון שלי. בשנים הקרובות , הייתי לדווח מעיראק – לחזור לבגדד, כי בנובמברועד בצרהבינואר – אפגניסטן ובפקיסטן,לעיתונים בבריטניה , דרום אפריקה וקנדה.

ובשנת 2007 קבל את ההחלטה לחיות באפגניסטן לזמן מה. קאבול הציעהמקור לסיפורים גדוליםבזמן היסטורי. המדינה הייתה מרתקתומקסים . ושם היהקהילת יורדים מעניינות באופן ייחודי , הכוללים עשרות לאומים ודתות שונים . אני לא היההחבר היחיד של שבט ,ואילו לא הייתה כמעטקנוניה סודית בקאבול , היה גם רק קומץ שלנו .

אני חלקתיבית במשך כמה חודשים עםאישה אמריקנית בתחילה בלי להבין שהיא לא הייתה רק יהודית, אלא גם די מצוות. בנסיעה ברכבלעמק פנג‘שיר , לא הרחקמביתו של ההוןוהאפגני אחמד שאה מסעוד הגיבור , היא ציינו פסח. בהיסוס, שאלתי אם היא הייתה יהודית, שאליו היא אמרה שכן . אמרתי לה שאני , היה יותר מדי. היא הייתה מסורתית מספיק כדי הביאה מצה לקאבול. מההאפגנים היו עושים את זה, אין לי מושג .

לאחרונה, אני עשיתי אתטיול לאיסלמבאד , שאלץ אותי לחשוב הרבה יותר על דניאל פרל ,ואת ההשלכות האפשריות של להיות יהודי,עובדה שיתפרש מייד כמרגל עושה לימוסד. היה לי הסתייגויות לגבי נסיעה לפקיסטן, אך בסופו לא מספיק כדי לעצור אותי מללכת.

מצאתי איסלמבאד מקסימה. עיר מתוכננת שנבנתה בשנתי ה -1960 כדי להחליף קראצ‘י לבירה , יש לו עלים רחובות רחבים עם בתים גדולים וכבישים סלולים, היא נקי ללא רבב , והוא כל כך עשיר שאין לו תחבורה ציבורית.

אכלתי בכמה מסעדות היוקרתיותובתי קפהשנפתחו לאחרונה , כמו גם בבתים של אנשים . פגשתי את נשיאים עתידיים אפשריים וראשי ממשלות ,ופרוס האליטה של ​​החברהכניגוד לפקיסטן הפונדמנטליסטית כפי שניתן לדמיין . האנשים היו חמים ונדיבים, אבל בפוליטיקה מורכבת של פקיסטאן הביאה במדינה כמעט בלתי נשלטת , עכשיו ללא ספקמסוכן ביותר על פני כדור הארץ .

מיליטנטיותוהאיסלאם הקיצוני הםהמניותבסחר . סוכנות מודיעין ISI החזקה ומתפשטת יודעת הכל (למרות שנראה שהם החמיצו את העובדה שאוסאמה בן לאדן שהשתכן ) .

לסיפור האחרון שלו , פרל היה לחקור חמושים פקיסטני . הוא רצה לדווח ממקומות קשים עם סובלנות וכבוד , הבנה ואובייקטיביות . עיתונאי מנוסה , עם היתרון שלארגון גדול מאחוריו , פרל היה לוקח ללא ספק סיכונים מחושבים , לא פזיזים אלה . אבל סיכונים יישארו , כפי שאנו מכירים . עורך חדשות החוץ שלפרסום בינלאומי, שהגיע לבגדאד זמן קצר לאחר אותי, אמר לי פעם , ” כשאת המספר שלך קורה, זה תלוי . ” לא מזמן הוא נהרגבתאונת דרכיהברית.

מילות הלפני האחרונות של פרל היו , “האבא שלי יהודי והאמא שלי היא יהודי. ” בדיוק כמו ההורים שלי. לפני מותו , הייתי בקושי בהתחשב בכך שעובדה פשוטהמחשבה. לאחר מותו, בביקורייהקסימו מעבר לגבולות בסיכון גבוה , זה היה תמיד בראש שלי “.

מאמר נהדר ואחד שיש לקרוא הרבה יותר נרחב מאשר רק על ידי אלה מאתנו שיש להםעניין בסכסוך בין האיסלאם לכל אחד אחר.